פרופ' אהרון פרימרמן

פרופ' אהרון פרימרמן

פרופ"מ אהרון פרימרמן, מנהל יחידת צנתורי לב בבית החולים הלל יפה ובוגר הפקולטה לרפואה בטכניון מספר: "בשנת 1972 שירתי כחייל בצנחנים. אחרי קורס מ"כים, צורפתי לפלוגה צעירה שיצאה לפעולה מבצעית באזור הר דב בדרום לבנון. יצאנו לפעילות ולא עבר זמן רב עד שנשמעה הצעקה "נתקלנו".

תפסנו מחסה בין הסלעים וניסינו לזהות את מקור הירי ולהשיב באש מדויקת. אני הייתי במיקום השמאלי ביותר בכוח ויריתי קדימה צרורות. פתאום הרגשתי בכדורים החולפים לידי ומגיעים משמאל ומאחור. הסתובבתי וראיתי מאחורי דמות מטושטשת משתופפת מאחורי סלע ומכוונת אלי קנה של רובה. הייתה לי מחסנית חדשה בעוזי ובעודי דורך אותו לירי פילחה אותי מכת אש שהפילה אותי לארץ כאוב, מטושטש ומבוהל. זה היה כדור שפגע בחזה שלי.

הייתי בטוח שזה הסוף והספקתי להתגלגל מאחורי סלע. צעקתי 'נפצעתי' והכדורים המשיכו לשרוק מעלי ולידי. התחוללה מהומה רבתי ושמעתי את קולות הקרב סביב לי. היד השמאלית לא הגיבה ומרכז הגב להט מכאב.

פתאום נשכב לצידי מיקה, המ"מ של אחת המחלקות ואמר, 'אתה מוכרח לטפס על הגב שלי'. מטושטש מכאב הצלחתי איכשהו לטפס על הגב של מיקה והוא זחל למסתור טוב יותר כשהכדורים ממשיכים לשרוק סביבנו. המסתור היה מספיק טוב כדי שהרופא הגדודי ד"ר אהוד שטרנברג יזחל אליו ויתחיל לטפל בי.

מאוחר יותר הסתבר שהיה לי מזל שהקליע פספס את אבי העורקים ואת עמוד השדרה. ד"ר שטרנברג הכניס לי אינפוזיה ונתן לי מורפיום - כל זה תחת אש כבדה. הוא הציל את חיי.

משם גררו אותי חיילי הפלוגה בעודם שפופים, על גבי אלונקה שנחבטה בסלעים. הגענו לזחל"ם הפינוי שלקח אותנו למנחת ההליקופטר ומשם לבית החולים רמב"ם, שם אושפזתי לחודש ימים.

מרמב"ם עברתי לשיקום בבית הבראה צבאי ולסדר יום שכלל טיפולי פיזיותרפיה כדי להחזיר את היד, שהייתה עדיין משותקת  - לתפקוד. חצי שנה אחר כך, כשחזרתי לגדוד, ד"ר שטרנברג כבר לא היה שם, הוא עבר לתפקיד אחר ולא נתנה לי ההזדמנות להודות לו על הצלת חיי. השתתפתי בכל פעילות הגדוד כולל מלחמת יום כיפור בקרבות בגזרה הדרומית מול תעלת סואץ. עקב המלחמה הייתי מעוכב שחרור למשך חצי שנה והשתחררתי עם מחזור הגיוס שלי, נובמבר 1970,  ששרת את שירות הסדיר הארוך היותר בצה"ל שלוש שנים וחצי.

לקראת השחרור מהצבא ובעקבות הפציעה, נרשמתי ללימודי הרפואה, ראיתי בכך הכרת טובה על שחיי ניצלו ורציתי להציל חיים של אחרים. למעשה התקבלתי ללימודים בפקולטה לרפואה בטכניון עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, אך המלחמה קטעה את כל התכניות.

בנובמבר 1973 התחילה שנת הלימודים במחזור השלישי שהתחיל את לימודי הרפואה בטכניון. כל המגויסים נותרו בצבא עד אפריל 1974 ורק אז שוחררנו והצטרפנו ללימודים. לקח לקבוצה שהייתה מגוייסת כשלוש שנים להדביק את הפער עם אלה שהתחילו בזמן ולמדנו גם על חשבון החופשות. תחילה למדנו כשלוש שנים בטכניון בקמפוס נוה שאנן יחד עם הסטודנטים הרגילים להנדסה ומדעים שאיתם חלקנו הרצאות ומעבדות עם קשר די קלוש לרפואה. רק בשנים השלישית-רביעית עברנו ללמוד בבת גלים. הבנין המפואר של הפקולטה לרפואה היה אז רק בחזקת חלום ותוכניות לעתיד ואנחנו למדנו בבנין אבן יפיפה שהיה פעם מנזר ליד רמב"ם והצטיין בצפיפות רבה ובגן קטן ונאה. סיימנו את הלימודים ב 1979 והתפזרנו לשנת סטאז' בבתי החולים השונים ברחבי הארץ.כמה שנים קדימה - בשנת 1982, ימי מלחמת לבנון הראשונה, כבר הייתי רופא צעיר ונשלחתי  בהליקופטר כחלק מיחידת רפואה מוטסת להקים בית חולים שדה ליד סולטאן יעקוב. לאחר מכן שרתתי מספר רב של ימי מילואים בסבבים בלבנון.

במהלך הקריירה שלי כרופא, ואחרי עשרים שנה של התמחות ברפואה פנימית, בקרדיולוגיה ובצנתורי לב בבית החולים איכילוב, ובמרכז הרפואי CEDARS SINAI  בלוס אנג'לס, קיבלתי הצעה שקשה לסרב לה - לנהל את יחידת צנתורי הלב בבית החולים הלל יפה בחדרה. הסכמתי לאתגר.

יום אחד, שלושים שנה אחרי הפציעה, במסדרון בית החולים הלל יפה אני שומע קול מוכר. אני מתקרב לבעל הקול שלבוש בבגדי רופא מנתח ומשוחח עם שני עמיתיו.

'דוקטור שטרנברג אני מניח', פניתי אליו. 'כן?', שואל אותי ד"ר שטרנברג. 'חאבריה 1972 בין הסלעים', אני רומז כדי לעורר את זכרונו. זיק עובר על פניו של שטרנברג, 'פרימרמן? מה אתה עושה כאן?', סיפרתי שאכן גם אני בעוונותיי רופא ורק לאחרונה עברתי להלל יפה לנהל את יחידת הצנתורים.

מסתבר ששטרנברג מכהן כמנהל המחלקה הכירורגית באותו בית חולים בו אני נבחרתי לנהל את יחידת צנתורי הלב. והנה אני עומד בריא ושלם במסדרון בהלל יפה וסוגר מעגל עם הרופא שהציל את חיי.

שטרנברג ואני נפרדנו כידידים וכל אחד המשיך בשגרת יומו כשאנו נפגשים במסדרונות או בישיבות משותפות ומהנהנים זה לזה כצופנים סוד משותף.

אבל הסיפור לא נגמר... אחרי כמה חודשים מגיע לטיפול נמרץ לב אותו ד"ר שטרנברג, כשהוא סובל מאוטם שריר הלב. נכנסתי לחדרון בו הוא אושפז ואמרתי לו 'אני שמח שנקרתה בידי הזדמנות להחזיר לך טובה תחת טובה. בחאבריה אתה הצלת אותי ועכשיו אני אדאג ללב שלך'.

וכך היה, בצנתור שעשיתי מצאתי אצל שטרנברג עורק חסום. העורק הזה הקרוי קורונרי הוא שמביא דם מחומצן ללב. פתחתי אותו עם בלון והשתלתי בו סטנט. הכאבים חלפו והאק"ג שנרשם אחר הפתיחה חזר לתבנית התקינה ושטרנברג שוחרר לביתו שמח וטוב לבב, תרתי משמע.

בינתיים ד"ר שטרנברג יצא לגמלאות וגם אני אצא לגמלאות בקרוב. היום אני מלמד סטודנטים מהפקולטה לרפואה בטכניון במסגרת הסבב שלהם בקרדיולוגיה ולאחרונה קיבלתי תעודה על היותי מרצה מצטיין. הרי זה עוד מעגל שנסגר.

ומהאירוע ההוא נותרו הזיכרונות והצלקות של חור הכניסה הקטן בכתף וחור היציאה הגדול בגב וגם חולצת החאקי הצבאית בה קרעים תואמים שמורה אצלי בבית למזכרת".

 

גם לכם יש סיפור? נשמע לשמוע https://bit.ly/technionalumnistories